כבר התרגלתי כמו שאר האנשים לראות את דניאל כאדם שלם, לא כנכה. הוא הולך על הרגליים, צועד בטיולים, מתאמן בקאנטרי קלאב, כשהוא לובש (לעיתים נדירות מאוד) מכנסיים ארוכים, אף אחד לא יכול לנחש שהוא נכה קשה.

אלא מה, הפרוטזה לפעמים בוגדת, דני היה צריך להחליף פרוטזה ובמשך כחודשיים לא הצליח מתקין הפרוטזות להתאים לו פרוטזה , נסענו לקרית אונו כמעט פעם בשבוע, וכבר למחרת היום גרמה לו הפרוטזה כאבים חזקים ביותר, דני שלי ירד לכסא גלגלים, גם בחוץ…הוא כל-כך התגעגע להליכה… וכל כך שבר את ליבי.  רק עכשיו אני מבינה בחדות אכזרית את תלותו של דני בפרוטזה. 

דניאל גדל בקיבוץ כברי, תמיד כשדברו על השכלה ותארים הוא נהג לומר שהוא קודם כל ובראש ובראשונה בעל תואר B.K שפירושו בוגר קיבוץ, ועל כך תמיד היתה גאוותו.

   לא יאמן איך מזה קצת למעלה משלוש שנים, שדני מחזיק בתואר הזה מכיוון לא כל-כך כייפי, סוג הקטיעה של דני מוגדר B.K
שפירושו Below Knee.

   כמובן שדני רואה את האירוניה שבזה ואף מצליח להשתעשע מהרעיון .

הפוסט הזה לא קשור לפציעה של דניאל, אבל הוא עוסק במציאות חיי העכשויים.

 אני מתגעגעת לשיחות שהיו לי עם אימי, אני מתגעגעת להתארח אצלה וסתם לדבר, אני מודה ומתוודה שאני מתגעגעת אפילו לדיבוריה המַלְאים לעיתים של אמי . אני מתגעגעת לצלצולי הטלפון הרבים שהגיעו לפעמים בזמן כל -כך לא מתאים, ואני שחונכתי על ברכי ”כבד את אביך ואת אימך” מעולם לא העזתי להגיד לה שאין לי כרגע זמן, שתקתי והקשבתי והתעצבנתי ועכשיו אני מתגעגעת…מתגעגעת לצלצול טלפון ממנה, אחד…שתציק, שתעצבן… אבל קוראים לזה דמנסיה, מחלה ארורה, אימי כבר לא זוכרת, כבר לא מתקשרת, הגוף בריא אבל המוח בוגד . ואין דרך חזרה, ואין תקווה, והזמן פועל נגדה, יום אחרי יום , דקה אחרי דקה, הלב מתכווץ, אני בוחנת אותה ולא מאמינה שאחרי הפנים הכל-כך מוכרות, שאחרי המבט הכל-כך מוכר אין בעצם כלום, אני מתגעגעת…

צריך לעשות מחקר על אנינות הטעם של היתוש או יותר נכון של נקבת היתוש. ולמה דווקא הנקבה  ולא הזכר?
כי כידוע, ” אצל רוב מיני היתושים הנקבות מוצצות דם מבעלי חיים אחרים כדי להשיג את החלבונים הדרושים ליצירת ביציה, היות שמזונותיו של היתוש (צוף ומיץ פרי) לא מכילים חלבון. לנקבות אלו חוש ריח מפותח, הן רגישות בעיקר לפחמן דו-חמצני המתנדף בתהליך הנשימה, כמו גם לחומרים הנמצא בזיעה כדוגמת חומצת חלב ” (מתוך ויקיפדיה) , במקרה שלנו הן נהגו להעזר בדמו של דני בטירוף, לפני הפציעה עוד לפני שהבחנו ביתוש הראשון כבר דניאל היה עקוץ ומתגרד, דבר ידוע היה שבין יתר חפצי ההכרח שדני היה יוצא איתם מן הבית היה גם תמיד תכשיר נגד יתושים אותו נשא לכל מקום, בארץ ובעולם. 
   כל מי שישב בחברתו של דני היה פטור מעקיצות, תמיד תמיד נטו נקבות היתוש לבחור בדני וכל שאר האנשים סביבו הרוויחו. באה הפציעה וטרפה את הקלפים, כיום אף יתושה לא בוחרת בדני, גם אם הוא נכנס ללהקת יתושים הוא יוצא ללא עקיצות. האם יהיה שפוי מצידינו לברך את הרסיסים הרבים שבגופו שפטרונו לנצח מעקיצות?
  

קניית האופניים היא פריצת דרך ענקית בשביל דני. דני מטבעו אדם מהיר, כמעט כל דבר הוא מבצע במהירות, גם אם עיתותיו בידיו. בוא נדייק ונאמר שהוא לעיתים משרה רושם של היפראקטיבי , הפציעה קטעה עבורו לא רק את שגרת החיים, אלא גם מרכיב חשוב באישיותו - המרץ, החריצות, הזריזות והמהירות. התנועה המהירה שנקטעה באבחת נפץ מקפיאת דם אחת, השאירה בגופו את זכרון התנועה, מי לא מכיר את
כוח האינרציה?!

    מאז הפציעה העסיקה אותו מאוד בעיית ההתניידות עד שהחליט לרכוש אופניים. אבל דני לא יכול היה לעלות עליהם ופשוט לרכוב, אלא… הסכיתו ושמעו את דברי דניאל :

   ” החלטתי לקנות אופניים אך קודם הייתי צריך לנסות אם אני בכלל יכול לרכוב בגלל הפרוטזה. הלכתי לחנות אופניים ידועה בנהריה “אופני מייזלס”,  ונוכחתי לדעת שאני יכול לרכוב לאיטי, אבל עם קושי בהרמת הרגל הקטועה בתהליך הדיווש. קניתי אופניים בלי “רמה” - קורת הראש של האופניים. (בלתי אפשרי עבורי להרים את הרגל מעל “הרמה” ).
   התחלתי לרכוב לכיוון כביש הבטחון לאורך חוף הים בנהריה מכיוון ששם אין כמעט תנועת כלי רכב, לפרוטזה
אין, כידוע, תחושה ולכן לא יכולתי לדעת את מיקומה המדויק של כף הרגל על הדוושה, הרגל לא היתה מונחת נכון והמוט שמחזיק את הדוושה הכה בעקב הפרוטזה, לאחר כמה עשרות מטרים, המכה של המוט העיפה את הפרוטזה שלי לכביש, הצלחתי לדדות על רגל אחת והרמתי והרכבתי את הפרוטזה, המשכתי לרכוב, אך שוב עפה הפרוטזה לכביש, פה כבר פרצתי בצחוק למראה הרגל שנעה במהירות ובאופן עצמאי . חזרתי לאיטי לחנות והם התאימו תופסן על הדוושה שמונע מהפרוטזה לזוז. מאז אני רוכב בכיף , אך לצערי לא למרחקים ארוכים מפאת הקושי הפיזי שברכיבה עם פרוטזה.”  דברי דני. 

לאט לאט אנחנו יכולים לשים V על פעילויות שדניאל יכול לחזור אליהם, לפחות חלקית. דני נהג לפני הפציעה להתנייד בנהריה רק עם אופניים ( כמו נהרייני קלאסי ) לפני שבועות אחדים הוא הופיע בוקר אחד לספריה רכוב על גבי אופניים. נבהלתי בהתחלה, אך על אף החרדה שעדיין מלווה אותי , אני מלאת גאוה. לא פשוט לדווש עם פרוטזה.

   עניין נוסף שנשאר פתוח מאז הפציעה הוא הנסיעה לחו”ל, כפי שכתבתי באחד מהפוסטים הקודמים, היינו אמורים לטוס לקרואטיה וסלובניה כשדני נפצע, לאחר התלבטויות לא מעטות החלטנו  לממש את הנסיעה, והנה אנחנו אחרי הטיול.
דני העפיל גבהים וירד ירידות קשות, כמעט ולא חשו את קשייו. איזה אושר!!!  כל-כך נהניינו, ההנאה היתה כפולה - גם מעצם הטיול וגם מעצם היכולות שדני הפגין.

תראו איזה נופים מהממים בסלובניה

כבר אמרתי לכם בעבר, קוראים שלי, שהזכרון שלי מרגע הפציעה ואילך מורכב ממשפטים ש”נתקעו” במוחי וצפים ועולים. וגם למשפט שבכותרת יש סיפור מאחוריו.

לפני כעשרה חודשים היינו דניאל ואני בחמי מרפא במלון קיסר בטבריה , אני זוכרת עד היום את הבהלה שאחזה בי ברגע ששמעתי את המשפט הזה.

    כדי לסבר את אזניכם אני חוזרת מספר שבועות אחורה. בוקר אחד דניאל אמר לי שהוא חש שחרור יתר בכף הרגל של הפרוטזה, אני כהרגלי מיד נדרכת ועומדת בעקשנות על דעתי, לנסוע לבית המלאכה לפרוטזות באופן מיידי, שם מסתבר שכף הרגל נשברה והיא תלויה על בלימה, אני בהארת פתע דורשת מאיש הפרוטזה היקר המכונה פוקסי לבדוק אם קיימת כף רגל משוכללת יותר עם ציר . אחרי מדידות וברורים רבים מסתבר שאכן קיימת כף רגל כזאת בארצות הברית, אני מקצרת כדי לא להלאות אתכם אך אציין שאי אפשר היה לתאר את האושר שמלא אותי ואת ההתרגשות שאחזה בי.

   אני חוזרת למלון…השעה היתה שעת צהריים, דניאל ואני רגועים ושמחים שרועים על כורסאות בלובי של המלון ומשוחחים בשלווה עם חברים שבאו לבקר אותנו, הפלאפון שלי מצלצל…אני עונה..מדברים מביטוח-לאומי הפקידה שמטפלת בנו…כאילו מתוך המשך של משפט היא יורה בי את המשפט הבא:
” תגידי , אילנה, איך הפרוטזה נשברה, באמת…איך היא נשברה ? ” , כשהבהרתי לה שאין תשובה לשאלתה, היא ידעה אותי שיש בעיה עם הזמנת הפרוטזה, שאלתי בחרדה מה הבעיה ? היא לא ענתה גם כשחזרתי ושאלתי וגם כשהבעתי את חרדתי ולבסוף היא נתקה.

   לא ספרתי לדני על הבעיה, בכיתי בליבי, התאכזבתי, וביאוש רב הבנתי שעכשיו אני צריכה לצאת למלחמה קשה נגד הרשויות ולמען רווחתו של דניאל, למען זכותו ללכת יותר בקלות, אתם מתארים לכם איך הרגשתי בהמשך החופשה, אך מראית עין היתה מאוד חשובה לי ודני והחברים לא הרגישו ולא ידעו.

   שבועיים אחר כך יצרתי קשר עם בית המלאכה והם דווחו על המשלוח אך לא אמרו מלה על בעיה, ואני העדפתי לא לדבר, רק כחודש אחר-כך כשכף הרגל ועוד חלקים הגיעו וחברו הכל והגענו למדידה, וראיתי שאכן זו כף הרגל המיוחדת, ונרגעתי,  שאלתי את פוקסי מה היתה הבעיה בהזמנה, והסתבר שהיתה בעיה טכנית בטופס ההזמנה ושהיה צורך לשנות טופס, זה הכל !? נדהמתי…כך אמורה להתנהג מי שמטפלת בנו ?!
לימים שאלתי אותה אם ידעה שזו הבעיה, והיא בסתמיות ענתה שכן. הכיצד? האם אלה אמורים להיות האנשים שאמורים לטפל, לעזור, להיכן נעלמה אנושיותם ?  

מה הרעש הזה ברשת? בבלוגים, בפייסבוק, במיילים, בפליקר, מה זה?
אי אפשר היה לישון בלילה מרוב רעש ואני עוד המשכתי את היום והגעתי מאוחר בלילה לביתי, ולישון אפשר? לא ולא!!!
מהרתי באישון לילה אל מחשבי לבדוק מהיכן הרעש אהה, ברור, ברור!!! חוויות ורגשות בעקבות מפגש הספרנו-ספירה הראשון בביתם של רחלי ויגאל חמיש.
לא רק שנשארתי עם טעם של עוד, אלא אני חושבת שצריך יותר זמן לדבר ולשתף ולהכיר מקרוב את כולם. ככל שנוקף הזמן אני חשה שמחה רבה יותר על המפגש, אני מעבדת ומעכלת עכשיו את המפגש, וזה באמת נפלא.

תודה מיוחדת לרחלי ויגאל שארחו וארגנו וטרחו, תודה לאחותי , ולאמא של מתבגרים שארגנו וסייעו  ביד רמה. תודה לכולכם שהייתם כל-כך כיפיים, תודה מיוחדת לאביטל על טוב ליבה בהסעות הפנימיות. ותודה לכל מי שקרא ועוד יקרא את בלוגי.
להתראות בבלוגספירה ובמציאות.

סיפורה של כתבה בבטאון  “התקווה”, של ארגון נפגעי פעולות איבה :
הכל התחיל בשיחת טלפון של העיתונאי דודו אורן שבקש להפגש איתנו כדי להתראיין לעיתון.
   לא הצלחנו לקבוע מקום מפגש. הוא מהמרכז ואנחנו מהצפון הרחוק. הוא מבחינתו ראה כאפשרות סבירה לראיין אותי בטלפון, מבחינתי פסלתי זאת על הסף, כי חשתי שרוח הדברים לא יעבור בשיחת טלפון אלא אך ורק פנים אל פנים. באופן מפתיע הבנתי שהבלוג יכול לשמש חלופה מהימנה לפגישה פנים אל פנים. הבנתי ששפת הגוף של דניאל ושלי שמאוד חשובה בראיונות ( וכבר עברנו ראיונות אחדים ), יכולה להחשף בוודאות מעל דפי הפוסטים. מיד הצעתי לו לקרוא את הבלוג שלי ולהתרשם. אני מצידי לא ישבתי בחיבוק ידיים, אלא עליתי על אתר מונה הכניסות של הבלוג שלי, ועקבתי אחר קריאתו, כך הפכנו שנינו לעוקבים אחד אחר השני. הוא עקב בבלוג שלי אחר חיי ואני עקבתי אחר קריאתו
 -עקב בצד אגודל- כך הרגשתי ששנינו יושבים יחדיו ואני בודקת אם קרא את כל מה שצריך עבור הכתבה, כל זה מבלי להפגש איתו.

   כשסיים לגלוש בבלוג שלי, ידעתי שבלוגי ” עשה את שלו “, כבר צפיתי את צלצול הטלפון ושמחתי לשמוע את התרגשותו, ידעתי שקרא גם מבחינת התוכן וגם מבחינת הזמן ורק חזרתי והדגשתי שיובן בכתבה שאין בסיפור הפציעה הזאת מסכנים. והתוצאה הרי היא לפניכם.
  

( לחצו כמה פעמים עד שהכתבה תגיע לגודל קריא. )

. 

בשבת נסענו לעין אפק, לקחתי איתי מצלמה מתוך ודאות ברורה שאני אצלם בה רק נוף.

יגאל חמיש אומר שעלינו לשאת תמיד מצלמה וכדבריו בעניין אחר ” מה רצוי להביא? מצלמה או מסרטת וידאו (כדי לתעד, לתעד ולתעד) “.
   ומעשה שהיה כך היה : הגענו לחניה של השמורה וראינו שאוטובוס חונה לרוחב שתי חניות הנכים במקום. דניאל יצא מרכבנו ופנה בנימוס לנהג האוטובוס שעמד מחוץ לרכבו, דני האיר את עיניו שהוא חוסם את חניות הנכים. הנהג ענה לו  בזלזול: ” למה מי פה נכה? “, הבליג דני והראה על עצמו ועל תו הנכה. ” יש פה עוד הרבה מקומות חניה, תחנו שם.” עשה באצבעו הנהג תנועה סתמית באויר. ראיתי שדני לא מאמין למשמע אוזניו ומנסה להבהיר לנהג שהוא טועה. הנהג נראה נינוח לחלוטין ולא התכוון לתקן את העוולה. פה נכנסתי אני לתמונה. בתנועה איטית יצאתי מן הרכב חמושה במצלמתי, וכיוונתי אל האוטובוס, בחרדה תזזיתית קפץ הנהג לעברי ושאל: ” היי, היי, היי, מה את עושה? “. ” מתעדת.” עניתי. הנהג קפץ כנשוך נחש אל רכבו ומהר לזוז לחניה אחרת. חבל שזה כך, אך זה כוחה של המצלמה.